שהאביב בפתח, מפתה בריחות פריחה ססגונית ומקשט את המציאות, עולה בי כל שנה מחדש התחושה הממכרת של חופש ויציאה החוצה אל העולם. כפרח פנימי שנפתח או כפרפר שפורש כנפיים ושמגלה עולם. זאת התקופה הזאת, בה האביב ושרידי החורף נאבקים זה בזה על שליטה. רגע אחד החורף בולע את האביב ורגע לאחר מכן השמש הנצחית מאירה ואנו יודעים, שזהו. האביב פה. לקראת פסח לרוב המאבק תם, כמו גם הדיאלוג האין סופי, בין הרס וחורבן לצמיחה ושינוי.
פרויד דיבר על התינוק שבא אל העולם, מצויד בשני דחפים רבי עוצמה, הדחף לחיים והדחף למוות. הדחף לחיים מתגלם בנשימה, באהבה על כל ביטוייה, בדאגה ובעיטוף ואילו הדחף להרס ולמוות מתגלם בשנאה, בקנאה ובכל צורות ההרס. שני דחפים עוצמתיים אלו מלווים אותנו בכל חיינו, יוצרים חוויה זאת או אחרת בדיאלוג ובקונפליקט בינהם ובהתאמה לאופן בו הם פוגשים את המציאות.
את דור (שם בדוי) הכרתי בשנות ה- 20 לחייו. בחור צעיר ויפה תואר, מבריק מבחינה שכלית. הוא הגיע לטיפול בעקבות משבר לאחר פרידה מהחברה שליוותה אותו בחמש השנים שחלפו. בשיחות שלי עם דור, למרות גילו הצעיר, ניתן היה לראות קו ברור – בניה והתחלה זוהרת של מערכות יחסים, זוגיות ואחרות, התחלות מבטיחות של מקומות עבודה אטרקטיביים ולאחר כשנה שנתיים, התפרקות וסיום פרק. גם הרומן עם נטלי, חברתו האחרונה, סיפר סיפור דומה. דור חיזר אחריה, אהב אותה וגם היה זה שהביא את מערכת היחסים לכדי סיום. עכשיו הוא שבור מהפרידה מנטלי, לדבריו, אהבת חייו.
שרה, כיום בשנות ה- 50 לחייה, אישה נאה וחכמה. היא נישאה לאדם חולה במחלה כרונית ומקיימת עימו מערכת יחסים ממושכת בה היא דואגת ומטפלת בו כילד יחידי. הם מעולם לא הביאו ילדים לעולם. למרות חכמתה וכישוריה, שרה מעולם לא פיתחה קרירה. היא למדה להיות אחות, מזכירה רפואית ואפילו למדה תכשיטנות. תמיד עסקה במה שלמדה למשך תקופה קצרה ולאחר מכן הפטירה:" זה ממש לא בשבילי"….
דור ושרה לא מכירים זה את זה, הם נמצאים וחיים בעולמות שונים אך יוצרים לעצמם, כמו רבים וטובים אחרים, עולם מורכב בו אין התפתחות ליניארית עם הזמן שחולף. מציאות בה יש ניסיונות לבניה והרס שלא מאחר לבוא. ו… חוזר חלילה.
ההורים שביננו פוגשים את הבניה וההרס הלכה למעשה, במשחק של הילדים הצעירים שבבית – הם בונים מגדל ובועטים או דוחפים וממוטטים אותו בחדווה רבה. ההנאה מהבניה אינה עולה על ההנאה שבפירוק ופעמים רבות הפירוק וההרס הם אלה שגורמים לצחוק מתגלגל. ככל שילדינו גדלים נשמע יותר ויותר "זה שלי! אל תפרק לי…." נוצר הדחף לשמר את הבניה ואנו מעריכים יותר ויותר את התוצר עליו עמלנו. ו…אנחנו??? מפרקים או בונים? שומרים על מה שהשגנו, או שהורסים ומתחילים שוב ושוב מחדש?
דור, במהלך המפגשים שלנו הרגיש יותר ויותר את הדחף שלו להרוס, לנפץ לקלקל את הטוב והיפה שבחייו. הוא ניסה להחזיר את נטלי אליו ובמשך כשנה התחברו ונפרדו זה מזה שוב ושוב. שוב ושוב דור פירק את הקשר ובכה את האובדן ברגע שאחרי. לאט לאט, הצלחנו יחד להגיע למקור החויה הפנימית שלו, חוויה שבה הוא חש מילדות, עוד מבית אמא ואבא, שלא מגיע לו. הטוב שבעולם הזה, קורץ לו ומפתה אותו, אך לא נועד עבורו. מתוך החויה הפנימית, דור הרס את הטוב שבחייו. עם נטלי הוא איחר את הרכבת. היא פנתה לקרקע יציבה יותר והתחתנה עם אביר אחר. חודשים אחרי סיום הטיפול שלנו, דור נסע לטיול ארוך במזרח. הוא כתב לי במייל: "אני בקשר. הדחף להרוס עדיין בתוכי ואני שומע אותו. שומע, אך לא נכנע. מדבר איתו ומסביר לו שמגיע לי. שאני מספיק שווה להיות בקשר ולקבל אהבה. אני לא חייב לברוח."
שרה שאלה את עצמה שאלות קשות ומעמתות במהלך הטיפול. מה בה בחר להתחתן עם אדם שהוא חולה כרוני? מדוע מנעה מעצמה חיי משפחה נורמטיביים, על כל המשתמע מכך? מדוע היא לומדת ונוטשת כל תחום עבודה אליו היא נחשפת בחייה? השאלות הביאו לחקירה פנימית. לזכרונות. בכי. לצחוק. שרה זוכרת שאמא שללה את הרצון להצליח. להיות חכמה. בזה לרצון שלה לעבוד, רואה את מקומה של אישה בביתה. שרה זוכרת את אבא מלגלג על העגלגלות שלה ומסנן "אף גבר לא ירצה אותך…" משפט שנחרט והפך לחרדה עמוקה. שאבא צודק. שלעולם לא תתחתן עם גבר נורמלי. ודווקא חיזרו אחריה. אך שרה דחפה והדפה. רק לאבי בעלה, היא נתנה להתקרב. מרגישה חזקה אל מול המחלה שלו. חושבת, שאיתו יש סיכוי, שהוא באמת ירצה אותה. עד היום שרה חיה ומתמודדת עם הבחירה שלה, מטפלת בבעלה ומפיקה מכך את הטוב ביותר שאפשרי. אחרי דיאלוג פנימי עמוק עם הקול של אימה, שרה מצאה לאחר שנים, תחום קרירה שבו היא מוצאת את עצמה. היום היא יודעת שהיא חכמה. היא יודעת שמותר לה לממש אותה.
במשך שנים דור ושרה, לא ידעו שהם הורסים. רק ידעו שלא הולך להם ולבטח לא ידעו למה. דחפי ההרס שלנו לא מודעים, אך חזקים. אחדים אוכלים אכילת יתר כדי להרוס את עצמם, אחדים נכנסים למערכות יחסים הרסניות, מנפצים מערכות יחסים אהובות, או סתם שוקעים לתוך הייאוש והמוות, נותנים לו לגבור על החיים.
כל אחד והאופן בו הוא מקלקל לעצמו. אם רק נדע, שכלית אך גם רגשית, אולי נצליח לתקן. ניתן לדחף החיים לגבור על דחף המוות. נצא מעבדות לעבר וללא מודע, לחרות של המודעות ולעבר שינוי. נפרוץ את קירות המציאות שבנינו במו ידינו אל עבר האביב והפריחה. חג שמח לכולנו!
,