ליילה (שם בדוי), אישה שחומה ודקיקה בעלת עייני איילה כהות, מלאות עבר, גדושות בסיפורים, ישבה מולי לראשונה. המראה שלה ריתק אותי. דרמטי משהו. משהו בי כבר אז ידע שהטלנובלה הזאת תאיים לסחוט דמעות, לסחוף בעצב שלה. במשך שעות ארוכות, בשבועות ארוכים של טיפול, ליילה גוללה סיפור חשוף על ילדות קשה שאיומים, מכות והתעללות היו לחם חוקה.
היא חשפה זרועות שסימני העבר עוד מצולקים בהן, כמו חושבת שהיא צריכה להוכיח לי שאינה בודה מליבה. היא מראה לי תמונה של האם המכה, היא מראה לי את תמונות ילדיה ומגוללת את סיפורם. הכל ללא חת, נחושה להפקיד אצלי את סיפור חייה על עירומו וכאבו.
אני מקשיבה ברוב קשב. לרגעים גם עיניי המיומנות בכאבם של אנשים, מתמלאות לחלוחית. הלב משתתף בדרמה האישית והאנושית של ליילה.
אבל ליילה אינה בוכה עוד על העבר העגום שהיה מנת חלקה. היא בוכה על הגבר בחייה שאינו שלה. ליילה מגוללת סיפור אהבה שנמשך כשש שנים. היא נשואה אך חיה בנפרד מבעלה. הוא צעיר ב- 20 שנה ורווק. שניהם מאותה עדה, אסורים זה על זאת ללא חופה וקידושין.
אהבה חזקה, אובססיבית ותובענית. אהבה שאי אפשר לחיות איתה ואי אפשר בלעדיה. עם השנים הלחץ המשפחתי עליו להתחתן גבר והלך. ליילה בהיותה מבוגרת ממנו, פרודה ולא גרושה ואם לשני ילדים בוגרים הייתה כסדין אדום ואסור עבור משפחתו שסירבה לקבל אותה אל חיקה. את הצעירה שמצא לו לצורך חתונה הכניס לחייו בלית ברירה, מרגיש שאקדח סמוי כמו מונח על רקתו, שומר אהבתו האמיתית לליילה. וכך הם חיים לא חיים. באובססיה מתמשכת זה לזאת. לא מרפים זה מזה ולא מתמסרים. מחביאים את אהבתם ומתייסרים וכואבים. "לעולם אני אהיה שלך. לעולם לא אעזוב אותך לילה" הוא הבטיח.
בשעות שהוא עם מושא החתונה שלו, ליילה מתמסרת לאובססיה לבדוק את הפייסבוק. את ה"וואטס אפ" לדלות סימן חיים לקיומו של אהובה. חיה את האהבה דרך כאב חסרונה וקיומה. בלילות היא בוכה אל תוך הכרית, בימים היא שמה מייק אפ ועוטה חיוך על פניה. בפגישות שלנו היא תוהה ובוכה על אהבהתה האבודה ועל הקושי הבלתי נתפס להתנתק ממנו.
אובססיה כמסייעת
האובססיה היא פורקן ומוצא לחרדה בלתי נסבלת. היא הדחף לעסוק במשהו אחר המסיח את הדעת ונמנע מלהרגיש רגשות שלא ניתן להכיל. כמו כן היא מאפשרת להתעמת שוב ושוב במינונים דקים ומבוקרים עם אמת קיומית מכאיבה. ליילה יודעת כי אהובה עם אחרת. הידיעה שורטת את נימי ליבה. ברגעים עימו, היא מתמסרת לבועת האהבה, מדחיקה את המציאות העגומה למעמקי נפשה. ואז הוא הולך לדרכו. ואז הוא הולך אליה, לאישה האחרת.
איך בכל זאת ליילה מצליחה לגדול ולהכיל את המציאות? היא פותחת שוב ושוב את הפייסבוק שלה. רואה תמונה חדשה שלהם יחד וכואבת את האמת. האובססיה משרתת את הדחקת החרדה אך גם עומדת בשרות ההבנה וההכלה ההדרגתית של המציאות כפי שהיא.
לחיות דרך הכאב
הקלישאה העממית גורסת כי טוב הסבל מתחושת המוות. פעמים כאשר יש קושי לחיות ולחוות את המציאות על גווניה העדינים, אנו הולכים ויוצרים דרמות מסוגים שונים. הכאב, הסבל והתשוקה נותנים לנו את החוויה שאנו חיים. שיגרה, חוסר קשר ושיעמום נחווים כמוות ואנו פעמים מעדיפים את החיות שבכאב על פני המוות והשיממון. באופן לא מודע אנו חווים מתיקות וחיות הכאב.
ליילה
זאת לא פעם הראשונה בחייה של ליילה שהיא מפתחת אובססיה כלפי גבר. זאת לא הפעם הראשונה שהיא יוצרת קשר בלתי אפשרי עם גבר. ליילה מספרת שגם במערכות יחסים קודמות, היו גברים צעירים ממנה באופן משמעותי. תמיד נעזרה בגבר זר בכדי לצאת ולהשתחרר מהגבר הקודם. תמיד הפרידה היתה קשה ולוותה באובססיה. בטיפול העלנו ושאלנו יחד, ליילה ואני שאלות ותהיות על חייה. כמה בלתי נסבלת היותה ללא גבר להיאחז בו. כמה קשה התלות ואיך אי אפשר בלעדיה. העוגן של ליילה לחיים, היה תמיד ועודנו היום מחוץ לגופה ואישיותה, כמו חייה תלויים באישור ונכחות הגבר שבחייה.
אט אט גילתה וחשפה ליילה את עוצמתה על גווניה. אט אט החלה לדמיין ולחשוב אותה עומדת על רגליה שלה, חולמת להתנתק ממנו ומהאובססיה שלה אליו.במשך תקופה ארוכה ביקשתי מליילה, לא לנתק את חבל התבור, כי אם להתבונן ולהרגיש את הרגעים איתו ובלעדיו. את האופן בו היא חיה דרך הכאב והסבל של היעדרו. מיום ליום עולה בליילה יותר ויותר כעס וזעם. צורך בנפרדות ועצמאות ותחושה שמגיע לה הרבה יותר. מגיע לה לחיות את השפע הטוב והיופי של העולם ולא רק את מתיקות ומרירות הכאב.
אנקדוטות למחשבה (-:
כמה אנחנו חיים דרך יצירת דרמות וכאב?
כאשר אנו באובססיה על מישהו/משהו ממה אנחנו בעצם חרדים? מה הפחד שמאחורי?
כמה אנחנו משתמשים בקשרים אינטמיים כדי לברוח מעצמנו?
מה אנחנו מאמינים שמגיע לנו לקבל מהעולם? במערכות יחסים ובחיים בכלל.
האם הקשרים שאנחנו יוצרים עם העולם מיטיבים לנו? האם באמת אנו במקום טוב יותר
איתם ובזכותם?
חג השבועות בפתח. חג שבו אנו מקבלים אלינו וחוגגים את הביכורים. בחיים אנו מקבלים תוצרים יומיומיים של מערכות היחסים שאנו בונים ויש לנו כל העת את הזכות והעונג או הכאב לטעום מפירות יצירתנו ולשבח את הפרות מעת לעת. חג שבועות שמח לכולנו (-: