שעת ערב מאוחרת. אני בקליניקה ממתינה לדריה ומתן. פעמים אני אוהבת להשתעשע בדמיוני ולנסות לתאר ע"פ הקול בטלפון, את מראה הדמויות של הזוג, שטרם פגשתי. תמיד יש מתיחות קטנה וכמעט בלתי מורגשת לפני שאני פוגשת זוג חדש ומנסיוני היא מפשירה כבר במהלך הדקות הראשונות של הטיפול. קולה של דריה בטלפון היה חם ומלטף. רגשי כזה, אני נזכרת ומוצאת עצמי הפעם מופתעת למראה האישה לבושת השחורים ובעלת הליפסטיק הלוהט שצועדת לחדרי. אני מזכירה לעצמי שהקול פנימי מהמראה, שלעיתים כה קרובות מתעתע בכולנו. מתן צועד אחריה בכניעה, גבר גבוה ונאה עם מבט, שכמו נכנס אל מתחת לשטיח, כנוע ומובס. כמו אומר הוא מבטו "אני פה בשביל אשתי".
דריה מספרת בקול חזק ובוטח שהם נשואים כבר המון שנים. בבית יש ילדים שהקטן שבינהם סיים את כיתה ח'. היא עובדת ומוערכת והוא מובטל שמחפש את עצמו. במשך שנים עבדו יחד במקום עבודתה כשהוא מדדה בקושי בעקבותיה, מתחרים על תשומת הלב והתשורות מצד הבוס – תחרות שסופה ידוע מראש. הם עדיין קוראים זה לזה בשמות חיבה. עדיין מביטים זה בזה לאישור או שלילה של דבריהם, הם עדיין ביחד אני מרגישה.
הילדים בסדר, הסקס גם אך המשפחות שלנו או ליתר דיוק המשפחה שלו – ממררת את חיינו הם מספרים. ככל שנמשכת השיחה יוצא לאור הקשר ההדוק והבלתי נפרד של מתן עם משפחתו. קשר שלא מאפשר לזר להיכנס לתוכו, לחוש בו בבית או לחיות במקביל אליו. משימת ההיפרדות ממשפחת המוצא היא משימה מורכבת. מתן כבר אבא לשלושה ילדים בוגרים ובכל זאת בעיני רוחו המשפחה האמיתית שלו היא אבא אמא והאחאים. גבר בן 45 שנאבק על להיות נפרד ועצמאי.
הילדים שלנו והתפקידים שלהם
התמימים ביננו רואים בהולדת ילדים רק דרכו של עולם. הכנים שביננו מודים, שאנו מביאים ילדים לעולם, גם מתוך צרכים נרקסיסטיים של עצמנו. כשילד בא אל העולם הוא מרגיש, מריח ומנותב אל הוואקום שבנפשנו, במערכות היחסים שלנו ואל המקום בו כל אחד נמצא בתוך חייו על מורכבותם.
ילד שנולד בכור מקבל תפקיד. ילד שנולד לאחר שאמא איבדה את אימה שלה מקבל תפקיד. ילד שנולד לזוג חד מיני מקבל תפקיד. בעצם כולנו כהורים מעניקים לילדינו "משרות" שחלקן גלויות וברורות, אך רובן אינן מדוברות ולרוב גם אינם מודעות. מה היה התפקיד שלי כילד במשפחה שלי? מה התפקיד של כל אחד מילדיי במשפחה שאני בניתי?
מתן – משרה ללא תאריך פג תוקף
בתהליך הטיפול מתן היטיב להתבונן באומץ רב על התפקידים שהוא מילא בבית. בן יחידי בן בנות, במשפחה בה הזוגיות רעועה בן ההורים, הוא היה ועודנו בן זוגה הנפשי של האם. הוא זה שמחבק אותה, מנחם אותה ומספק את משאלותיה. כבול ונאמן לצרכיה. מהרגע הראשון האם לא אהבה את כלתה המיועדת. היא עיקמה פרצוף אך נענתה למנהגי החברה ושיחררה לפחות באופן פיזי את בנה להתחתן עם בחירת ליבו. בפועל, היא מעולם לא הרפתה ושיחררה את מתן, מותירה אותו קרוע בן שתי עולמות ואת כלתה נשואה ללא בעל אמיתי שיהא לה. נאמנות חצויה וכואבת.
לשחרר אותם אל החיים
התפקיד שלנו כהורים, התפקיד הגדול מכולם הינו לעטוף לחבק לחנך ולאט לאט ובאופן מותאם לשחרר אותם אל החיים. לאפשר להם לעוף, נשרים משוחררים בטבע היקום. להיקשר ואז… לשחרר.מי אמר שמשימה קלה היא ההורות? בחלוקה גסה, אנו רואים במהלך התפתחותם של ילדים שתי קבוצות קושי עיקריות. הקושי ההורי להיקשר, להתמסר, לוותר על הצרכים הנרקסיסטיים שלו ושלהם כזוג לטובת הילדים והקושי לשחרר – לשחרר את החבל, בקצב הנכון – לא מהר מדי ולא לאט מדי, בריקוד והתאמה לצרכים ההתפתחותיים של הילד.
אחרית דבר
אילו רק אמא של מתן היתה יודעת. אילו רק היתה יודעת שלמרות שלכאורה שחררה את מתן פיזית, רגשית הוא כבול אליה בטבור. אילו רק היתה יודעת מה המחיר שמתן משלם – בהגשמה האישית שלו, ביחסים הזוגיים שלו וביכולתו ליצור משפחה נפרדת…. אילו רק היתה יודעת – האם אימא של מתן היתה משחררת? בהסתכלות אחורה בזמן, דרך הדורות במשפחתו של מתן נמצא גברים אחדים שלא שוחררו מעולם מחבל הטבור של אימא. דורות של נשים שהבן במשפחה קיבל את התפקיד הקשה מנשוא – להיות בן זוגה הנפשי של אימא. מתן לראשונה החל לשנות את ההיסטוריה. נאבק על עצמאותו. על ניפרדותו. מפלס דרך בג'ונגל הסבוך של משפחתו אל עבר יצירת עולם מעט שונה. מעט אחר. הרבה יותר אפשרי.
כשאנו נאחזים ולא מרפים, גופנו מכווץ ולבנו קשה. כשאנו משחררים את החיים ואת ילדינו לעולם, לבנו נפתח, גופנו מתרחב ומתרווח ולפתע כאילו ניתן סוף סוף לנשום.