שי נכנסה לחדרי בחשש. גופה הרזה נבלע בגינס קצר ושיער מלא שחור וארוך, עיניה הביטו בי במבוכה, עיניים גדולות ירוקות מכוסות בריסים שכמו גמרו אומר להסתיר את העולם הפנימי. דיבורה האסוציאטיבי דרש ממני כל טיפה של קשב וריכוז, חלש קופצני, אומר דבר ומסתיר עולם שנחווה כמבולבל ומורכב. בתוך המלל ניכרה החרדה, התוקפנות, הבושה השונות ו…גיל ההתבגרות של שי שהוסיף תבלון מר וחריף לתערובת.
בשיחת הורים מקדימה, הבנתי כי שי היא הבכורה מבן שלוש בנות. היא נולדה להורים צעירים שלידת ביתם הבכורה לקחה מהם את כל החופש והשקט שהיו מנת חלקם עד אז. האם ידעה לספר על דחפים תוקפניים קשים שחוותה, כבר רגע אחרי לידתה של שי. על מחשבות להרוג את התינוקת הרכה ועל מצב רוח ירוד ולא מטופל שרק היום היא יודעת לקרוא לו בשמו – דיכאון לאחר לידה. התפתחותה של שי היתה תקינה ורק בשנתיים האחרונות משהו השתבש. שי מתעוררת בחרדה בלילות, ומשתפת במחשבות אובדניות או תוקפניות כלפי אחיותיה וחברותיה. בוכה לעיתים קרובות ללא הפסק וכל הזמן חשה רגשות אשם עמוקים, שונות ואי שייכות. יחד עם זאת היא תלמידה טובה וחבריה לכיתה אוהבים אותה. קשייה של שי רובם ככולם, חבויים עמוק בעולמה הפנימי.
ככל ששמעתי יותר על שי, גברה דאגתי לשלומה ולאחר שני מפגשים עימה, המלצתי להורים על אבחון פסכיאטרי. למרות הפיתוי להעמיק ולהיכנס לעולם הנפשי המורכב, משהו בי אמר שהתמונה אינה רק רגשית וכי שי כנראה חווה משהו גדול ממנה.
האבחון הפסכיאטרי השאיר את ההורים המומים והלומים. הפסכיאטרית, אליה ניגשו באופן פרטי, קבעה על צורך באישפוז עקב מצב פסיכוטי של שי. את הבשורה הזאת ההורים לא הצליחו לעכל והקיאו אותה כמשהו פסול, מקולקל ולא תקף. הם סירבו בתוקף לקבל את האבחנה. מה עושים?
כשמומחה מחליט ואנחנו לא מסכימים
לעולם נתייחס לארוע או ידע חדש מתוך העולם בו אנו חיים, הידע הקיים שלנו וצבע המשקפיים אותו אנו מרכיבים. ידע חדש ודעות שבאות מעולמות אחרים לעולם יהיו זרים ומוזרים לנו – לבטח במפגש הראשון עימם.
- כאשר מומחה מקצועי – פסיכולוג, רופא, פסכיאטר או אפילו מוסכניק נותן לנו אבחנה שאנו מלאי ספקות לגביה, לעולם נבקש חוות דעת שניה ואם יש צורך גם חוות דעת שלישית.
- נלמד את המושגים הקשורים באבחנה ונרחיב את עולם המושגים שלנו.
- נחליף את סימן הקריאה של: "שטויות זה לא נכון!" בסימן שאלה. לא תמיד המומחים צודקים אבל לעיתים כן.
- נחשוב על הטוב והרע שבהמלצת המומחה – לפעמים חוסר אבחון, יכול להביא למצבים מסוכנים וקיצוניים לא רק בתחום הרפואי אלא גם בתחום הנפשי. טיפול לא מתאים במצב פסיכוטי, בהפרעות אכילה או בדיכאון לדוגמא עלול להוביל לאובדנות ולמוות.
מנגנוני ההתמודדות של בת יענה
כשכלבי היה גור, קמתי בוקר אחד למראה של שאריות מזון פזורות על גבי השטיח. ראיתי את המראה וחזרתי למיטתי כלעומת שבאתי, כמו מתפללת שכשאצא שוב אל הסלון, המראה יעלם כבמטה קסם. כמובן שהגמדים הקטנים לא הגיעו אך השהות בחדר השינה, איפשרה לי רגע לקלוט מה קרה, להשלים עם העובדות ולהתגייס לעשיה. מנגנון ההגנה הראשוני שהתעורר בי היה של הדחקה וטמינת הראש בחול, כבת יענה.
מנגנוני הגנה דומים של שלילה, הכחשה והדחקה סייעו גם להוריה של שי, לקחת עוד רגע אויר ולהתחיל להבין ולהפנים מה קורה לשי. כאשר מדובר בשאריות מזון על השטיח, ההדחקה לא מסייעת לפתור את הסיטואציה, אך גם אינה מזיקה. בסיפור של שי, נקרעתי בין הצורך לתת להורים זמן לעכל, לבין דאגה ממשית לשלומה ובריאותה. בין נשימה לנשימה, הבנתי כי גם ההורים זקוקים לגבול ברור ממני, שיסייע להם להתגייס לעשיה פרודוקטיבית. מכירים את הרגע של לנשום עמוק עמוק לפני ששמים גבול שקשה לשים? רגע כזה זה היה. תמיד פוחדים לפניו וכמעט תמיד נושמים לרווחה אחריו. וכך היה….
אחרית דבר
ההורים אכן פנו לחוות דעת פסכיאטרית נוספת. שאריות המזון לא נעלמו כבמטה קסם גם כאן ואותה אבחנה ניתנה שוב. בפגישות שלנו ההורים בכו רבות, שאלו שאלות, העלו חששות ואט אט החלו להפנים ששי זקוקה לעזרה אמיתית. גם כיום, שי מגיעה עם מבט מבויש וחרד, עם רגשות אשם ועולם רגשי מורכב אך משהו עמוק בכאוס הפנימי התייצב ומאפשר לי ולשי לעבוד יחד. גם בבית יותר קל. יותר הגיוני. יותר אפשרי. ואולי הכי משמעותי שגם אם עדיין העולם לא פשוט לשי – היום היא רואה את האור בקצה המנהרה.
החיים מזמנים לנו שלל רב גוני וצבעוני של מקרים וסיטואציות קלות ומורכבות להתמודדות. מאתגרים את הידע שלנו, את אופן ההסתכלות שלנו על העולם, את הערכים, הגמישות והנוקשות. את האופן בו אנו מקובעים על תיאוריות ורעיונות ויותר מכל בעיני, מאתגרים אותנו לפגוש את החיים כפי שהם. באומץ, בכנות, בצניעות ובגובה העיניים.
" ברגע בו תגיע אל המהירות המושלמת, ג'ונתן, אז תגיע גם אל גן עדן. והמהירות המושלמת אין פירושה אלף מילין לשעה….המהירות המושלמת בני, הינה היותך שם" (השחף/ריצ'ארד באך)
לחיי היותנו שם. פוגשים את חיינו כפי שהם (-: