את לילך (שם בדוי) פגשתי לראשונה כשהיתה בת 4. ילדה בלונדינית, עם עיניים חומות ומתרוצצות שלרגע לא ידעו מנוח. הן הביטו בכל רגע אל האחר, לרוב אל האם, מחפשות חיזוק ואישור, הכוונה ועידוד. כששאלתי את לילך בפגישתנו הראשונה במה היא רוצה לשחק, לילך השיבה שנשחק במה שאני רוצה לשחק. לא ויתרתי והקשיתי באומרי שבחדר הזה הילדים קובעים במה משחקים… וסייעתי ללילך שלא ידעה עד כה שיש לה באמת צורך ורצון משל עצמה, לבחור. שבפנים בפנים מתחת למסכה יש אני אמיתי ואותנטי.
ליאורה (שם בדוי) אימה של לילך ואם חד הורית, גדלה עם אם דומיננטית וחזקה. אם שאמרה מה לאכול ומתי שהכתיבה מה ללבוש ומה להרגיש. בגיל 16 אובחנה כלוקה במאניה דפרסיה ומאז לסירוגין, מטופלת תרופתית. בתקופות שבין תרופה לתרופה ליאורה ידעה לספר על מצבי רוח משתנים, התקפות מניה חסרות שליטה ותקופות שבהן לא בא לצאת מהמיטה. תקופות בהן אין חשק לחיות.
לילך במשך שנים ארוכות מתבוננת באימה. מנסה לעמוד את מצב רוחה לצפות מה יקרה ברגע הבא. לילך רגילה ללכת בין הטיפות, שלא להכעיס, שלא לגרום להתקפה הבאה לבוא. לרצות את אימה. לרצות את כולם. לברוח מתחושת האשם הבלתי נסבלת שהיא מנת חלקה בכל פעם שמשהו לא בסדר עם אימה.
פעמים, אנו עוטים מסכה כמנגנון הישרדות. אנו למדים שלהיות "אני" גובה מחיר נפשי ופיזי יקר מדי וכי הדרך האופטימלית לשרוד היא לרצות את הסביבה. להפוך להיות מה שהסביבה רוצה שתהיה.
האישיות המתגבשת כתוצאה מכך נקראת עצמי מזויף. פעמים עוברים על אדם חיים שלמים, כשהוא עוטה מסיכה. המחיר הנפשי על אובדן העצמי עלול היות כבד מנשוא.
כמו בפגישה הראשונה, כך גם בפגישות הבאות לילך המומה מהעידוד שלי לבחור לבד. לראות מה היא רוצה. לילך כאמור עדיין לא יודעת שהיא רוצה… בד בבד בפגישות האישיות עם האם אני מלווה אותה ומעודדת אותה להתחיל לחפש את הקול הפנימי והאותנטי שלה. ליאורה הבינה אט אט כי לילך ממלאת את רצונה וצרכיה, באותו אופן בו היא חייתה את חייה, באופן מותאם לצורכי אימה שלה. בהמשך ליאורה מתחילה לחפש עבודה קבועה ואפילו חושבת על לימודים אקדמאיים – לראשונה בחייה.
ליאורה ולילך ביתה, עוברות בטיפול עימי תהליכים מקבילים, של מציאת הקול האותנטי של כל אחת מהן. התהליך מורכב. לכל אחת מהן נוח יותר כי השניה תשאר במקומה. שהדברים ישארו כפי שהם.
אנו מקבעים אנשים משמעותיים לתוך אזור הנינוחות שלנו. נותנים להם את התפקידים שממלאים את הצרכים שלנו. לא תמיד באופן מותאם ומסונכרן לצורכי ההתפתחות שלהם.
השנים חלפו ועברו ולא מזמן פגשתי שוב לכמה פגישות ייעוץ בודדות את לילך ואימה. ליאורה סיימה זה מכבר את לימודיה ומצאה עבודה קבועה שמכלכלת אותן בכבוד. לילך חגגה לא מזמן יום הולדת והיא כיום כבת 11, נערה במלוא מובן המילה. יכולתי לראות מדי פעם את אותם מבטים קלים של צורך באישרור שהיא מפנה לאימא, אך יחד עם זאת שמחתי לגלות שלילך פיתחה לעצמה עולם פנימי עשיר וייחודי. היא שרה במקהלה ולראשונה קיבלה סולו בחייה. לילך מצאה את קולה חשבתי, על כל המשתמע מכך.
בימים אלו, הבאים אלינו לטובה, הימים שלפני חג הפורים אני נזכרת שוב בלילך וליאורה. חושבת לי כמה טוב ואפשרי לנו לעטות על עצמנו מסכה כל עוד יש לנו את העצמי האמיתי שלנו. כאשר אין לנו את עצמנו המסכות של החיים כל כך מבלבלות. שוחחתי עם חברה שסיפרה על קשר זוגי שהיתה בו ואמרה שבשלב כלשהו איבדה את עצמה בתוך הקשר. זה קורה לכולנו, הרצון למצוא חן, הרצון להיות אהוב ומקובל. בואו יחד, נחנך אך לא נכפה את עצמנו על ילדינו. נהיה נאהבים אך לא נלך לאיבוד. נשים לב שאנו ממקמים את יקירנו במקום שתואם את צורכי ההתפתחות שלהם ולא רק את אזור הנינוחות שלנו. נסייע לעצמנו ולאחרים באמת לגדול, ללא מסכות. פורים שמח לכולנו!