רונית (שם בדוי), נכנסה לחדר הטיפול בפעם הראשונה. אישה אנרגטית, אינטלגנטית, גרושה מזה שבע שנים מבעלה, אם ל- 3 ילדים. "באתי לדבר איתך על המתבגרת שלי" היא אמרה ויכולתי לראות את החרדה, הכעס והבלבול משתקפים במבטה. "אני מאבדת את הילדה שלי. אני כבר לא מזהה אותה יותר. היא תוקפנית. היא אגואיסטית. היא לא רואה אותי ממטר…היא כמעט ולא בבית…ואל תאמרי לי שזה גיל ההתבגרות. שזה יעבור. את זה אני יודעת לבד!" לא אמרתי. הקשבתי… למילים, להבעות, לכאב, לתחושה של אובדן המוכר, הבטוח והאהוב. את סיון (שם בדוי) בת ה- 15 פגשתי בשבוע לאחר מכן. נערה יפה עם גינס קצר וטישרט הנראית מעט בוגרת מכפי גילה. סיון מדברת בקול ברור וחזק, בטוחה בעצמה ויוצרת רושם בוגר. לרגעים שכחתי בת כמה היא. היא מבלה בבית החבר בן ה- 17 ומוצאת בביתו בית שני, עד כי לפעמים היוצרות מעט מתבלבלות. סיון הביעה כעס רב על אימה. על השאלות הבלתי פוסקות. על המבטים שאי אפשר לחמוק מחקרנותם. כל מילה הובילה לויכוח וכל ויכוח הסתיים בטריקת דלת ובריחה אל בית החבר. רונית נותרה שוב ושוב המומה ומבולבלת. "מה אני עושה לא נכון???" היא תהתה.
הורים רבים חווים תחושות קשות בהתמודדות עם המתבגרים שבבית. הם חולקים תחושות של חרדה, בלבול, אובדן, דאגה, תחושות אשם וכישלון. התקפות הזעם, בדיקת הגבולות, ההתמודדות עם מצבים שונים ומשונים, ללא הכוונה, מותירים אותנו ההורים פעמים רבות חסרי אונים. והם המתבגרים מה הם חווים? מפתיע לפעמים לגלות שהחויה דיי דומה. הם רוצים "להיות גדולים" וחווים תסכול מול החוקים והגבולות, הם רוצים להיות עצמאיים וחווים תסכול מול חוסר האמון והחודרנות של המבוגרים. הם רוצים לגלות עולם אך חרדים מהמורכבות שלו ומכישלונות אפשריים. הם מבולבלים מההיצע ומהשפע ומהדעות הנוגדות של אבא ואמא. הם חווים את האופן בו הם פוגעים בהורים ומרגישים תחושות אשם וכישלון. אולי, רק אולי – כולנו באותה סירה?
פגשתי את רונית וסיון לסרוגין למשך קרוב לשנה. רונית למדה אט אט להניח לכעס על סיון ולנסות ללמוד ולהבין את עולמה הפנימי. ברגע שהכעס שכח ומעט רכות נכנסה פנימה, סיון העזה להרפות מעט ממנגנוני ההגנה התוקפניים והחלה ליצור דיאלוג. קודם כל עם עצמה ואיתי ולאחר מכן עם אימה. סיון התחברה אל הגעגוע והצורך להיות בקשר קרוב עם אימה רונית.
רונית הבינה כי שכחה לחלוטין את המיקוד בעצמה. בהיותה גרושה ששני ילדיה הבכורים כבר מחוץ לבית, סיון היתה כל עולמה. היא לא יצאה עם גברים, לא פגשה חברות ועולמה כלל את גידולה של סיון ועבודתה. עובדה זאת הטילה על סיון תפקיד כבד מנשוא. אט אט רונית החלה להיפתח אל העולם, לחדש קשר עם חברות ותיקות, ליצור קשרים חדשים ולפתח תחומי עניין נוספים.
אט אט סיון חזרה הביתה, פיזית ורגשית. שתיהן גילו זאת את זאת מחדש, יוצרות הסכמים חדשים לגבי היחד המשותף שלהן. סיון מגלה היום יותר ויותר צדדים רכים שכמו נעלמו קודם לכן ומאפשרת לאם פתח אל עולמה.
רונית למדה לכבד יותר ויותר את צרכיה של סיון, ליצור לעצמה את עולמה שלה ולקחת אחריות על היחד שלהן. סיון עדיין בגיל ההתבגרות, זה לא השתנה. פעמים יש ויכוחים ועימותים אך כיום יש כל הזמן, אצל שתיהן, את ההבנה ש… יש עם מי לדבר!
שבע כללי זהב בהתמודדות עם המתבגרים שלנו
- נכבד ונבין את הצורך של המתבגרים שלנו בעצמאות ובמרחב – המתבגרים בודקים את גבולות המרחק מאיתנו שוב ושוב וזקוקים לתחושת הנפרדות מאיתנו. צורך זה פעמים רבות מהווה איום על ההורים החווים את ההתרחקות כהתנתקות.
- נקיים דיאלוג פתוח – דיאלוג אמיתי פירושו לאפשר לאחר, באם נימוקיו משכנעים, לשנות את דעתך. רבים מהשיחות עם בני נוער מתמצים ב- "אבל למה?" או "את לא מבינה…" מצידם. הכינו עצמכם לשיחה משמעותית עימם וכבדו את דעתנותם של בני הנוער.
- נביע אמפטיה לרצונות שלהם – גם אם לא תמיד נסכים איתם.
- לא נוותר על שיחות עימם, אפילו אם השיחות קצרות ואם המתבגרים מעדיפים "לסנן" אותנו.
- גם אם אנחנו מרגישים מנוצלים ומשמשים ככספומט ונהג מונית לעת מצוא – אל תתבלבלו, הם עדיין ילדים ובלי ספק מאוד זקוקים לנו ההורים.
- נבחר בקפידה את המקומות בהם הגבולות הם קו אדום ואותם נציב כחקוקים בסלע. בשאר המקומות נאפשר לנו ולהם להיות יצירתיים וגמישים, מאפשרים להם לחוות תחושת אחריות, בגרות ועצמאות שהם כה כמהים אליה.
- נאמר להם שוב ושוב במילים ובעשיה שאנו פה עבורם. מלוים אותם במסע המופלא שנקרא התבגרות!
המסע בליווי והכוונה של המתבגרים הוא בעצם מסע פנימי. היכולת לתת מרחב לאחר, להכיל את הבלבול והחרדה שלהם מבלי להתערבב, היכולת ליישם גבולות ברורים והגמישות הפיזית והקוגנטיבית מול גלי החיים של המתבגרים שלנו.