זהבה ואוריאל (שמות בדויים) בשנות ה- 40 המאוחרות לחייהם. שניהם משכילים, שניהם בהיי-טק והם נשואים מזה עידן עידנים, הם אמרו לי… 20 שנה + 3 ילדים בוגרים. לשניהם חשובה מאד המסגרת המשפחתית ומעולם, אף על פי שהיו כמה וכמה משברים לאורך החיים, מעולם לא שקלו להיפרד ולהתגרש. זהבה הביטה המומה בהודעה שנפתח עבורם תיק ברבנות. אוריאל הביט בהלם בהודעה על התיק שנפתח רק שבוע לפני כן, בבית הדין האזרחי ושניהם יחד הביטו בי נבוכים, כועסים, המומים ובעיקר לא ממש יודעים מהיכן להתחיל.
"המשבר הנוכחי", אומרת זהבה בקול רועד, "החל לפני שנה וחצי. מעולם היחסים ביננו לא היו אידיאליה, אבל תמיד היינו חברים טובים. במיטה תמיד היו בעיות. כאילו שנינו רוצים וצריכים משהו אחר. מעולם לא הרגשתי שהוא באמת רוצה אותי ונמשך אלי, אך יחד עם זאת חיינו טוב. ואז הגיע סמס באמצע הלילה. אוריאל ישן ואני לתומי הבטתי. ו… זאת היתה החברה הכי טובה שלי. זאת שהיא בת בית פה. הרומן בינהם, נמשך יותר זמן ממה שיכולתי לדמיין והיה בשיאו. היא ובן זוגה החברים הכי טובים שלנו. אוריאל ובעלה יוצאים לפחות פעם בשבוע לבילוי גברים משותף. אני מגלה לה את כל הסודות שלי. ועכשיו בבת אחת הכל התנפץ לי. לנו. אוריאל הכחיש אבל היה ברור שהוא לא באמת מתכוון להכחיש. ניתקתי איתה את הקשר כמובן, אבל לא פוצצתי לה. החלטתי שאני לא מוכנה להרוס עוד בית בישראל.
הרומן שלהם המשיך תחת אפי וידיעתי. חשקתי שפתיים והמשכתי. כמה חודשים לאחר מכן מצאתי לי גם מאהב. כן, אולי גם כדי להתנקם אך יותר מהכל, הייתי ממש צריכה מישהו שיחבק אותי. בבית תיפקדנו כרגיל. טכני. הוא הפסיק לשאול אותי לאן אני נעלמת ואני הפסקתי להתעניין בו. אט אט המרחק גדל וגדל. הוא עבר לישון בסלון. מצאנו עצמנו לאחרונה נמנעים אפילו מלזרוק מבט זה אל זה. כמו שנינו אנשים זרים ורוצים להישאר רחוקים לנצח."
אנחנו יכולים להתחבא אך לא באמת לברוח
פעמים יש לנו את אוסף המחשבות האלה שרוצה שלא להתמודד. לברוח מהקשיים. להעלים אותם. לא להיות בקונפליקט. מה שקרוי בשפת העם "לטאטא אל מתחת לשטיח"…
בגידה היא משבר משמעותי, על אחת כמה וכמה בגידה עם החברה הכי טובה. זהבה החליטה שלא להחליט. ל"התגבר" על הפגיעה, לא להבין ולהתעמק במה גרם לבגידה ופשוט לשחק אותה, למרות הפגיעה הקשה, "עסקים כרגיל". גם אוריאל, העדיף שלא לדבר, לא להתעמת. להמשיך ולרקוד על שתי החתונות. לא להתמודד.
החיים לימדו אותי שהקשיים והבעיות לא נעלמים מאליהן. נער שיש לו קשיים חברתיים ועובר כיתה, הקשיים יעברו יחד איתו ולאחר חסד של חודשים בודדים, ימצא עצמו באותה ביצה. בגידה שמתרחשת בזוגיות, מקורה בקושי ואם לא תטופל, תישנה שוב או שתפרק את המערכת. אנחנו יכולים להתחבא מהבעיות, אך החסד זמני הוא.
על מדרגות הרבנות
המרחק שנוצר בין זהבה לאוריאל,היה בלתי נסבל. רעיון הגורושין החל לפמפם לראשונה בראשיהם. לראשונה לאחר 20 שנות נישואין. יחד עם הקושי הגיעה גם חרדה. "הסתובבתי עם תחושה שהוא רוצה להתגרש ועומד כל רגע לפתוח תיק ברבנות…" אמרה לי זהבה, "ידעתי שאם נתגרש ברבנות… זה יהיה הסוף שלי. ניגשתי לעורכת דין שמיהרה לפתוח בשמי תיק בבית משפט אזרחי…"
ואני… אמר אוריאל, "הרגשתי שמשהו קורה. ניגשתי לעורך דין שיעץ לי לפתוח תיק ברבנות… וכך עשיתי. קצת מאוחר מדי, בדיוק שבוע אחרי שזהבה פתחה את התיק באזרחי…"
ואני מוסיפה: כך יש שני תיקי גירושין, שני עורכי דין, ושני אנשים והורים שמוצאים עצמם על סף גירושין בטרם אפילו החליטו שזה באמת מה שהם רוצים….
החלטות של חרדה
מי מאתנו לא מכיר את התחושה? אנחנו עושים משהו לא כי אנחנו רוצים אלא כי אם לא נעשה, אנו פוחדים ש… החרדה יוצרת עשיה, העשיה יוצרת תוצאה שאליה מגיב הצד השני וכך אנחנו מוצאים עצמנו במעגל סגור – לופ. חרדות מטלטלות אותנו, קשות לנו להכלה ובעיקר הן קרקע רעועה מאד להגיע מתוכן להחלטות משמעותיות. ההחלטות שלנו צריכות קרקע יציבה רגשית ושכלית לנבוע ולצמוח מתוכה. כל מעשה, מחשבה ורגש שאנו מיצרים, יוצרים מציאות בייקום שלנו. הרבה אחריות ומשמעות – לחשוב נכון, להרגיש ולעשות.
אחרית – דבר
זהבה ואוריאל, דקה לפני שהיה כבר מאוחר מדי, הגיעו לייעוץ והידברות. עורכי הדין כבר ציחצחו את חרבותיהם, מוכנים אליי קרב. הם טרם החליטו מה הם רוצים באמת זה מזאת והדרך שלהם עדיין מייגעת וארוכה, אך הם הבינו שנכנסו למחול שדים ועצרו אותו.
הם הסכימו להידבר, לפתוח פצעים, להביע רגש וחמלה, פחד וחרדה ולהפסיק לטאטא בעיות אל מתחת לשטיח, כי כמו שאמרנו אנחנו יכולים להתחבא, אבל לא באמת לברוח. המציאות פה עבורנו, להתמודד איתה ,הכי טוב שרק אנחנו יכולים.