"מראה מראה שעל הקיר, גלי לי, מי היפה בכל העיר" – אנו מחפשים במראות את יופינו
ומיוחדותנו. קשר בכלל וקשר זוגי בפרט מהווה מראה. גבר מוצלח שהוא שלי יכול להעיד על
המוצלחות שלי אך אם הוא דומה לי מדי, ולא בדברים שאותם אני אוהבת, ההשתקפות קשה
מלהכיל.
יורם ורות (שמות בדויים) הגיעו אלי רגע אחד לפני שכלו כל הקיצים. עיפים מובסים, כועסים
ובעיקר מלאי ייאוש זה מזאת. ליורם ורות יש חמישה ילדים משותפים, הקטן בינהם
רק החל את לימודיו בגן חובה. בטיפול רות הרבתה לצעוק לכעוס ובעיקר לומר דברי נעצה בגנות
בעלה. יורם התגמד והפך לקטן יותר ויותר מול צעקות אשתו וכמו נבלע את תוך הכורסא שבחדרי.
רות טרחה לומר לי שוב ושוב כי היא לא מאמינה בטיפול ונראה לה כי אין מוצא. שאלה אותי שוב
ושוב האם אני מיואשת מהם ואני עניתי "לא מיואשת כי אם מאותגרת" ועצם העובדה שלא כל כך
נבהלתי ממנה הרגיעה אותה מעט. שיקפתי כי כדי לבצע שינוי כל אחד חייב לקחת אחריות על חלקיו
שלו. שמתי גבולות לביטויי הנאצה והשנאה והקניתי לשניהם הבנה כי הללו הורסים את מעט התקווה
שנותרה. ככל שחלף הזמן הבינו רות ויורם כי שנאתם זה כלפי זה ארוגה בדמיון בינהם. הם רואים
את חולשתם מתגלמת בבן הזוג שלהם. המראה המשתקפת מכאיבה וגורמת להצפה של רגשות
שליליים זה כלפי זה. עם התהליך הטיפולי הכעס הפך לכאב והכאב הוביל לאט לאט לעשיה
פרודוקטיבית לעבר שינוי.
היום ברור כי הקשיים של הזוג רבים, אך אינם טמונים ברובם בקשר הזוגי כי אם בקשיים האישיים
של כל אחד מהם. הזוגיות והמשפחתיות של רות ויורם ניצלה אבל לשניהם ברור כי הדרך האישית
והזוגית שלהם עדיין ארוכה.
הבעיה – זוגיות כפח הזבל הציבורי
כמה פעמים קרה לכם שהגעתם טעונים מיום עבודה והתפרצתם על בן הזוג? זה קורה הרבה. כאשר
אנו עייפים, מתסכלים וכעוסים אנו מרבים להוציא זאת על סביבתנו הקרובה ועל בן הזוג בפרט.
ההגיון פשוט: בעבודה אי אפשר להתפוצץ, על החברים לא נעים, להתפוצץ על הילדים זה לא פייר
(למרות שגם את זה אנו עושים לפעמים) ומה שנשאר זה בן הזוג שהוא פח הזבל המושלם, בעיקר
אם הוא הטיפוס שיודע לספוג. יורם היה פח הזבל של רות שנים רבות. היא האשימה אותו על
כשלונותיה, על העיכוב בקידום הקרירה שלה, על התלותיות שלה בו והוציאה את כל התסכול שלה
עליו. בפועל נהיה יותר יותר ברור כי הכעס שלה עליו היא הדרך שלה לברוח מלקיחת אחריות
אמיתית על חייה.
הפיתרון – לקחת את מושכות הסוס ולנהוג בעגלה
מגיל צעיר מאוד אנו למדים איך להאשים את האחר בטעויות שלנו. כאשר אנו כפעוטות מקבלים מכה
מהשולחן אמא מרביצה לשולחן ואומרת "פויה שולחן" ובכך מסירה מאיתנו את האחריות למה שקרה.
זוגיות מפתה אותנו שוב ושוב להסיר אחריות בכל מיני תחומי חיים ולתת את המושכות בידי בן הזוג.
"הוא מוריד את פח הזבל ותולה כביסה" "הוא אחראי על חשבון הבנק אין לי מושג מה מצבנו" או
לחילופין "דברי איתה על הילדים, היא מטפלת בזה". יש הבדל משמעותי בין לחלק תפקידים בזוגיות
לבין להתנער מאחריות ולתת את ההובלה למישהו אחר. רות במקרה שלנו התנערה מיכולתה לנהוג
ולהיות עצמאית. יורם התנער מאחריותו כאב שמלמד, סבלני ומפרגן לילדים ושני בני הזוג ציפו זה
מזה למלא את החוסרים זה של זאת ובכך הפכו את עצמם לנכים פיזית ורגשית. בדרך זאת הזוגיות
הופכת אט אט להסדר טכני של מי אחראי על מה ולפח הזבל של הבית. לא נשמע מפתה, נכון???
עגלת החיים היא העגלה שלנו. אנו מוזמנים להוביל אותה למחוז חפצנו. יש בנו את הכוח לקחת את
המושכות בידיים ולנהוג בעגלה גם אם לפעמים היא כבדה מנשוא.
יורם ורות למדו אט אט לקחת אחריות על החלקים שלהם ולהוות יחידה מלאה ומתפקדת בתוך
הזוגיות. אז, מה אתם רואים כשאתם מתבוננים במראת הזוגיות שלכם? האם בן הזוג כה שונה עד
שאתם מרגישים ניכור ? האם הוא דומה לכם בצדדים החיוביים שלכם וההשתקפות מעצימה אתכם?
או אולי כמו רות ויורם אתם כה דומים אך ההשתקפות מבהילה?
לעשות זאת על פי הספר
- ניקח אחריות על העולם שלי: הבית, הילדים, הזוגיות, הקרירה והמצב האישי נפשי שלי. לא
נפיל עליו/ה את העולם שלנו. נהנה מהשליטה המופלאה של להחזיק את מושכות העגלה
ולהוביל את הסוסים הביתה.
- נקפיד לרוקן יום יום את "הזבל" שלנו. את התסכול, הכעס, האכזבה ולא נשתמש בבן/בת
הזוג כבפח זבל. ניתן לעשות זאת על ידי פעילות ספורטיבית יום יומית, שיחה עם חברה,
תחביב שמשחרר ממתחים או בכל דרך אחרת שעובדת לכם.
- נקפיד להיות מראה נקיה להשתקפות של בן הזוג. נתמקד בפירגון, העצמה ותמיכה. נבחר
לראות את חצי הכוס המלאה שבו.