דיקלה (שם בדוי) יושבת מולי בשעה הקבועה שלנו. אנחנו בקליניקה בגליל המערבי. הימים ימים קשים של מבצע "צוק איתן" והארץ רועשת וגועשת. החזית המרכזית בדרום הארץ ובמרכזה, אך הארץ כולה דרוכה, גם בגליל למוד האזעקות והמקלטים, מטרואומות העבר. דיקלה מספרת על האזעקה שקרתה יומיים לפני. על הצליל הראשון המוכר שמקפיא את דמה, על הבהלה והריצה עם הילדים למקלט ועל רגעים ארוכים של חרדה ודריכות. אנו משוחחות, מרגישות וחושבות יחד, אני על כסא המטפל שלי ודקלה על כסא המטופל.
בעודנו חשות יחד את אדוות הסיפור של דיקלה, מפלחת את השקט אזעקה. לא זאת שבדמיון אלא ממשית, מוחשית ומחרידה. אני חשה את דפיקות הלב שלי, אותם דפיקות לב שדקלה תיארה רגע לפני בסיפורה, חווה יחד איתה את החדירה של המציאות לבועת הטיפול שלנו, למקום השמור והמוגן שבו מספרים את המציאות המורכבת בעטיפות של חממה. אנו יורדות יחד במהירות אל המקלט מוצאות עצמנו צמודות זו לזאת, יחד עם מטופלים ומטפלים נוספים שהיו באותה עת בקליניקה.
באחת נעלמות ונפרצות המחיצות שהיו שם דקה קודם. לדקות ספורות אין מטפל ומטופל כי אם שני אנשים שליבם פועם ודרוך, כל אחת חושבת על ילדיה ובן זוגה ועל איך להרגע ואיך להרגיע.
בחדר הטיפול, דקות ספורות לאחר מכן, אנו מנסות ואולי קצת מתקשות לחזור לשיגרת הטיפול. אנו מעבדות יחד את התחושות, הרגשות והמחשבות ברגע שאחרי. דיקלה שואלת אותי: הרגשת? הרגשת את דפיקות הלב עם תחילת האזעקה? כמו בודקת כמה באמת, הרגשתי הלכה למעשה את החוויה שרצתה להעביר לי בסיפורה. "כן, דיקלה. הרגשתי. הרגשתי אותך " אני משיבה.
כשפנטזיה מתגשמת במציאות
לעיתים אני מוצאת עצמי אומרת למטופליי שהבשורה הטובה היא שחלומות מתגשמים. הבשורה הפחות טובה היא כי כל החלומות מתגשמים גם החלומות הרעים ולכן כל כך חשוב לאמן את עצמנו איך לחשוב. לחשוב על הטוב, הראוי והרצוי ובכך לברוא לעצמנו מציאות טובה ורצויה.
אין חוויה קשה מלהביע דחפים תוקפניים כלפי מישהו ואז שמשהו אכן קורה לו במציאות. אין נחמה מלחשוש מתאונה ואז… שאכן תאונה קורית. החוויה כי אני בעצם, במחשבותי, הבאתי רוע לעולם. חוויה שמביאה עימה רגשות אשם בלתי נסבלים.
כשדיקלה תיארה את חווית החרדה שלה מהאזעקות, הדבר עצמו, מקור החרדה היה רחוק ומרוחק. יכולנו לדבר עימו, לחוות אותו מהמרחק הבטוח של ספת המטפל וספת המטופל. לפתע המחשבות המבעיתות הפכו למציאות קונקרטית. מציאות מעוררת בעתה.
להישאר מחוץ לביצה
כאשר אדם במצוקה, בדילמה ובקושי עם עצמו, כאם טובע הוא בביצה טובענית, פעמים רבות, מבלי משים, אנו קופצים לביצה שלו: מזדהים איתו, כועסים איתו, חשים קורבן כמוהו. לא פשוט להישאר על קרקע מוצקה – להבין אך לא להתערבב, להרגיש אך לא ללכת לאיבוד. פעמים רבות אני רואה זוגות אוהבים, היא מדוכדכת והוא מיואש מהדכדוך שלה. הוא עצבני ולחוץ והיא נעלמת ונבלעת כתגובה ללחץ שלו. לא פשוט להישאר במקום שלנו, יציבים, בטוחים ושקטים אל מול עין הסערה, אך זה בדיוק מה שנדרש כדי הושיט יד ולסייע לאחר.
כשהקלפים נטרפים
אמש שוחחתי עם עמיתה וחברה טובה. היא אמרה וחשפה שקצת התבלבלה. שהלכה לאיבוד. שהשליטה והאחזקה שהיו מנת חלקה מאז ומתמיד לפתע קרסו. משהו נגע בה, בלבל אותה, טרף לה את כל הקלפים.
לכולנו יש את הרגעים האלה. הרגעים שבהם יסודות הקיום עליהם אנו חיים מתערערים. מקומות בהם כל מה שהאמנו, שלא יכול לקרות, קרה וכל מה שלא האמנו שיכול להישתנות, לפתע השתנה.
דומה הדבר לרעידת אדמה, המזעזעת את יסוד היותנו. ומה עושים כשיש רעידת אדמה? רצים ונאחזקים במקום הכי מוגן. בעץ ששורשיו הכי עמוקים.
ברגעים שקלפים נטרפים לי, אני מנסה להיזכר מי אני. מה הייעוד שלי בחיים? מה הערכים שלי? למה אני פה בעולם? ויחד עם זאת אני מזמינה אלי חמלה וחום ואנושיות. מחבקת אותי ונזכרת שבסך הכל אני בן אדם. בר חלוף, אנושי, אמיתי.
ועוד כמה מילים מהלב
למדתי לאהוב את הרגעים החשופים, שבהם אין קליפות ואין עטיפות. הרגעים שבהם אני ואתה לא בתפקיד זה או אחר, אני ואתה – אחד. שני בני אדם חשופים אל מול מציאות מטלטלת ומשתנה. רגע מכונן כזה היה לי עם דיקלה כשהאזעקה החלה. רגע בו הקליפות וההגנות מתרופפות ויש קשר עיניים ואחדות בחוויה. אוספת לי לאורך חיי רגעים כאלה שהם כחוט השני יוצרים רצף של משמעות. מסיימת בתפילה לאחדות. לו יהי.
: