הם ישבו מולי בפעם הראשונה, דויד עם גופו הגדול כמו מאיים לתפוס את כל חלל החדר וג'ני על אף היותה גינג'ית שזופה ולא קטנטונת נחוותה כמתגמדת וקטנה מולו ולעומתו.
גם במלל דויד, תפס את כל המקום וזמן הפגישה, מגולל סיפור מרתק שהחל רחוק בהסטוריה האישית והמשפתחתית. "לא גדלתי אצל אמא ואבא, כמו כל ילד אחר. סבא שלי גידל אותי. נולדתי נימול וסבא שהיה איש דתי אדוק ראה זאת אות משמיים. אני הנבחר ולכן צריך היה לגדל אותי באופן ייחודי, לאפשר לי להגשים את הפוטנציאל והייעוד שלי… פרצה מריבה וסכסוך בין ההורים שלי לסבא, שלא ויתר עלי והתעקש לגדל אותי בגפו. וכך אכן היה. אמא ואבא גידלו את האחים שלי ואני הייתי עם סבא. יחיד ומיוחד"… סיפר דויד. בהמשך הפגישה ובפגישות העוקבות גוללו דויד וג'ני, סיפור מורכב שכלל ילדים של שניהם מנישואים קודמים, מחלות קשות שפקדו את דויד עד הגעה למצב סיעודי, בעוד ג'ני תומכת, מטפלת וסועדת אותו ואף טראומות מלחמה קשות שאחריהן ואולי עד עצם היום הזה, מצב פוסט טראומתי. הוא בעל הטראומה והיא כאישה שלצידו, מסייעת מתערבבת ופעמים רבות נשכחת ונעלמת.
ג'ני שיתפה פעולה שנים רבות, נותנת לו להוביל, מסתתרת מאחורי הכתפיים הרחבות שלו, רגילה עוד מילדותה שלה להיות מוזנחת, נעלמת, להיות קיימת רק עבור האחר. כאשר הפניתי אל ג'ני את הזרקור, הסיתה אותו במהירות ממנה כמו עלול הוא לגרום לכוויה קשה, סוחבת איתה מילים מופנמות קשות של הורים ושל החיים. מילים שעיקרן שהיא לא שווה את אור הזרקורים, שהיא לא יפה, שהיא לא מוכשרת. שהיא לא…. ג'ני מצאה אחרי שנים רבות של חיפוש, את מי שיגלם עבורה את היופי, את הייחודיות, את הכישרון. דויד מצא את זאת שהיא כמו כולם, שמתחברת בקלות אל העולם, ממקום בו אין אגו ואין תחרות ואין ייחוד. סוחב עימו את הבדידות שהיא נחלתם של המיוחדים. את הכמיהה להיות שייך, להיות בדיוק כמו כולם.
במהלך הטיפול דויד שמע לראשונה את קול הפחד. לראשונה הבין כמה עוצמתו ומימדי גופו מפחידים את ג'ני כמו גם את ילדיו שלו. עד כמה אין דרך אחרת עבורו, מלבד דרכו שלו ויותר מכל הבין, כמה בודדה דרכו. אט אט הסכים לשתף באמת, להקשיב באמת, לאפשר לג'ני להוביל ולא רק בתקופות בהן הוא סיעודי ותלוי. וג'ני… ג'ני קיבלה לראשונה אומץ להביא את עצמה לידי ביטוי, להוביל, לפרוח, להוריד את קליפת השריון העבה, מאחוריו הסתתרה שנים כה רבות. ג'ני מעיזה היום אט אט, לשים גבולות לילדיה המתבגרים. לא לפחד מבן זוגה ומהקונפיקט איתו וגם לא לפחד מהתעמתות עם ילדיה שלה. דויד וג'ני מתחילים להשיר מבט זה אל זאת, הפעם בגובה עיניים.
להיות נבחר
הנבחרות והייחודיות, מוטמעת בנו העם היהודי עוד בהיותנו עוללים יונקים. כי מי לא יודע שאנחנו העם הנבחר. מי חי פה בארצנו ולא יודע שאנו עם אחד קטן, בלב ליבו של המזרח התיכון. שזה אנחנו מול כולם. האמנם?
קיים דיאלוג אינסופי בין להיות כמו כולם, לבין להיות מיוחד ונבחר. המסרים מגיעים ומועברים בהורות (תשב יפה, כמו כולם! ו… אתה מצייר הכי יפה בגן) דרך מערכת החינוך (אתה לא יוצא עכשיו מהכיתה! אתה לא רואה שכולם פה? או יש לך פוטנציאל להיות ילד מחונן…) ובודאי במקומות עבודה, במשפחה ובחיי הזוגיות. אנחנו תרבות שמעודדת תחרות, הצטיינות וייחודיות ובו בזמן מועברים מסרים מבלבלים המעודדים אותנו להיות כמו כולם. דויד הביא עימו את הבדידות של הנבחרות. ג'ני הביאה עימה את חוסר המשמעות בלהיות כמו כולם, שניהם מחפשים את דרך המלך.
כיפורים – להית אחראי אך לא אשם
נולדתי לעולם כשנה לפני מלחמת יום הכיפורים, במקום בו תחושת הנבחרות והעליונות ספגה מכה כואבת. תמיד נמשכתי אל הימים האלה בהן יש לנו הזדמנות להתבונן אחורה על מי אנחנו, מה אנחנו ומה אנו מביאים לעולם ואל מערכות היחסים שלנו. בעבודה שלי מול אנשים, אני מעודדת התבוננות ישירה על עצמנו, לא כדי להרגיש רע אם מה שעשינו, כי אם לראות את הקשר בין העשיה שלנו לתוצאות שלנו ולהרגיש את התחושה של בריאה, כי מה שניתן לקלקל ניתן גם לתקן, או לפחות לברוא טוב יותר ונכון יותר להבא.
יום הכיפורים בא עלינו לטובה, מזמין אותנו להתבוננות יצירתית, עלינו ועל העולם שסביבנו, מאפשר לנו את הפריוולגיה ללמוד מטעויות, לבקש סליחה בראש מורם וליצור עולם טוב יותר. הנבחרות צופנת בחובה בדידות רבה אך היכולת לבחור, שוב ושוב את הבחירות הנכונות בחיים, מזמינה אותנו לחרות ושמחה של היותנו אנחנו אנו, בני חורין.