הוריה של מיקה (שם בדוי) פנו אלי טלפונית, שניהם מדברים זה לתוך דבריו של זה, משלימים, קוטעים, מאשרים. כמעט יכולתי דרך השפורפרת לחוש את הקירבה שבינהם. הם ביקשו פגישת ייעוץ דחופה וסיפרו על משבר משמעותי. מיקה התגיסה אתמול. בקולם נשמעה דחיפות חריגה והדאגה שלהם רתמה אותי וקבענו פגישה ליום המחרת.
כבר בכניסה שלהם לחדר, הרגשתי אמפתיה וקירבה לשניהם. הם הקרינו חמימות, אנושיות ואמפטיה זה לזאת. הם התישבו, מקרבים את ספות הישיבה הבודדות אחד אל רעהו וסיפרו לי אותם. אותם ואת סיפורה של מיקה.
ההורים של מיקה מכירים זה את זה מביה"ס התיכון. הם גדלו יחד, ונהיו זה לזאת האהבה הראשונה והאחרונה. במשך שנים הם ניסו להרות ללא הצלחה, וכאשר סוף סוף האם הרתה בעזרת טיפולי הפריה, היה זה ההריון היחידי בעולם עבורה. הריון יקר מאד. ההריון כולו לווה בחשש מתמיד. בפחד שאמא לא תצליח לשמור במשך תשעה חודשים שלמים על פרי ביטנה. מהר מאד גם נוספו סיבות פיזיות רפואיות שהביאו את האם לכדי שמירת הריון לאורך כל חודשי ההריון המתקדמים. מיקה נולדה לבסוף אל העולם, מביאה איתה עולם פנימי מלא ומסקרן כפי שרק תינוקות מביאים עימם. היא היתה ועדיין כל עולמם של אמא ואבא.
מיקה תמיד קיבלה מה שרצתה, עוד טרם ידעה שרצתה. היא היתה ועודנה הילדה היחידה גם במשפחה המורחבת, מוקפת מוגנת ואהובה. מרכז העולם.
אני מקשיבה לסיפור של מיקה. ילדה חיכנית ומתוקה עם שתי קוקיות וגומות חן שובות. עוטה על פניה חיוך אינסופי של הילדה הנאהבת ביותר בעולם. "לא.. לא היו אף פעם התקפות זעם" הם עונים לשאלתי ואני מבינה כי מיקה מעולם לא קיבלה "לא" של ממש. עולם שלכאורה אין בו תסכול ואין בו מקום להביע כעס ותוקפנות. עם התבגרותה של מיקה החלו הקשיים. קשיי השתלבות בכיתה א', קשיי הסתגלות לכל מסגרת חוץ בייתית, קושי חברתי עם שכבת הגיל והיצמדות אל ההורים ובני המשפחה. בשתי מקומות מיקה היתה במיטבה: בבית בו הרגישה בטוחה ואהובה ובלימודים. מיקה היתה ועודנה תלמידה מצטיינת. לאורך השנים הוריה של מיקה הביטו בה בדאגה, ממשיכים לעטוף אותה בבדי משי וירטואליים ולהגן עליה מהעולם שבחוץ. הם שוחחו עבורה עם המורים, תיווכו עם החברות. הסכימו שתישאר בבית כאשר היה טיול כיתתי, מפגש חברתי שלא הרגישה בו בטוח וכו'. היועצת דיברה על חרדה. מיקה שוב ושוב אמרה: "אמא אני כל הזמן מפחדת. לא יודעת ממה"!
ואז, הגיע היום המפחיד בחייה של מיקה. היום שהוריה חששו ממנו כבר לפני שנים – יום הגיוס לצה"ל. מיקה חיילת מהשורה. בלילה של אמש הוריה של מיקה לא עצמו עין. הפעם מיקה רחוקה מדי מכדי לגונן ולעטוף. הטלפונים לא איחרו להגיע, מרוסקים, בוכים. מיקה רוצה הביתה לחיק החם של אמא ואבא. מה עושים?
מגוננות וחרדה – מה הקשר?
כשתינוק בא אל העולם אנו עוטפים אותו פיזית ורגשית, מניקים, מאכילים ומכילים שלל של דחפים ורגשות בינהם את הנזקקות והתלות הרבה כמו את הדחפים התוקפניים שמביא עימו התינוק. אנו נדרשים לאינטנסיביות רגשית ופיזית, שהיא משימה הורית בפני עצמה. בכל יום שחולף אנו מאפשרים לתינוק להתרחק מאיתנו מעט, פיזית מנטלית ורגשית – באופן מותאם לשלב ההתפתחותי בו הוא נמצא. חרדת יתר של ההורים תקשה על תהליך הנפרדות הבריאה בן הילד להוריו ותוביל למגוננות יתר של ההורים על הילד. הם ילבישו, כאשר הילד כבר עצמאי דיו להתלבש לבד, יתווכו מול ילדים אחרים במקום לעודד לפיתוח כישורים חברתיים, יעשו במקומו שיעורי בית ועבודות של ביה"ס וכו'
כאשר מגוננים עלי במשך כל חיי, אני חווה את העולם שבחוץ כמאיים, או לכל הפחות קשה להתמודדות. כאשר מסייעים לי בכל פעולה, אני למד כי אני חלש וקטן מכדי להתמודד עם משימות בעצמי. אני מפתח חוסר ביטחון בסיסי ביכולות שלי להתמודד עם מציאות משתנה. ואם העולם מאיים ואני קטן וחלש, החרדה שאני חווה מתבקשת. מגיע הרגע שההורים לא שם עבורי כדי להגן, לתווך ולתת חיבוק פיזי. מיקה והוריה חוו את הרגע הזה במלוא עוצמתו ביום הגיוס לצה"ל.
מיקה שרדה רק בקושי את הטירונות והצליחה להתברג לתפקיד בו יכלה לצאת יום יום אל בית הוריה. היא התמידה בטיפול לאורך רוב שירותה הצבאי, והרגישה כי הגיוס לצה"ל זרק אותה למים עמוקים וקרים, בטרם ידעה לשחות. הוריה של מיקה, היו זקוקים להכלה והחזקה מרובה בכל התקופה של הטירונות, מנסים להתמודד עם הבדידות וחוסר האונים שהם חווים כאשר מיקה רחוקה ובמצוקה רגשית. הכלתי אותם כמיטב יכולתי, מאפשרת להם לחוות הכלה וקבלה ללא סיוע פיזי וקונקרטי. בהמשך הם ניסו להעניק למיקה את אותה החוויה. להיות איתה רגשית מבלי להתערבב עימה. להקשיב, להביע אמפתיה ולאפשר למיקה למצוא את דרכה הנפרדת העצמאית בעולם.
אנקדוטות ושאלות למחשבה לנו ההורים
- כמה אנחנו חרדים? כבני אדם וכהורים.
- כמה ההורות שלנו מושפעת מרמת החרדה?
- היכן אנו מתווכים יתר על המידה?
- כמה הילדים שלנו חווים יכולת הולכת וגדלה, מותאמת גיל ושלב התפתחותי, להתמודד עם מציאות?
מזמינה את כולנו כאנשים וכהורים, לנסות גם אם לא תמיד להצליח. להביא רכות ללא חולשה. אמפתיה וקירבה ללא מעורבבות. תיווך מותאם מבלי להרפות את ידיהם ולשדר להם, שהם לא מסוגלים ועידוד לפגוש את העולם ממקום של אמונה וביטחון.